פרשת משפטים - כשהאהבה עומדת במבחן

פרשת משפטים מלאה ברצף של דינים, כאשר אחד מהם הוא דין עבד עברי:

"שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם, אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, אִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי..."

התורה מתארת מצב שבו עבד עברי מסיים את תקופת עבדותו (6 שנים) ואמור בעצם להשתחרר.

אך אם אדונו נתן לו אישה במהלך תקופת העבדות והעבד מצהיר כי הוא אוהב אותה, את ילדיו ואת אדונו והוא מעדיף להישאר עבד על מנת שיוכל להישאר איתם, הוא יכול לעשות זאת.

במחיר של רציעת אוזנו.

למה?

מסביר רש"י, שהעונש נובע מכך שהאדם הזה, שמע בהר סיני שאסור לגנוב, ובכ"ז גנב, וגם שמע שה' הוא האדון היחיד שאנו עבדים לו ובכל זאת בחר להיות עבד לבשר ודם, ולכן אוזנו תירצע.

למרות שלתורה יש ביקורת על בחירת העבד להישאר עבד, עדיין נראה שאפשר ללמוד מניסוח הפסוקים האלו עיקרון חשוב:

התורה מדגישה שהבחירה של העבד להישאר עבד נובעת מתוך אהבה לאשתו וילדיו ולא מתוך בחירה בנוחות והרגל או ממקום של פחד לצאת לחופש ועצמאות.

אהבה מבחירה, לא מכורח

קשר אמיתי צריך להיות מבוסס על אהבה ובחירה ולא על הרגל או תלות.

ברצף החיים, חשוב שנשאל את עצמנו את השאלה הזו מידי פעם.

גם בהקשר של עבודה, לימודים, מקום מגורים וגם בהקשר של זוגיות.

האם אנחנו נמצאים היכן שאנחנו ובוחרים בזה מתוך אהבה,

או שאנחנו נשארים ככה כי ככה התרגלנו, או כי אנחנו פוחדים משינוי, או כי זה נוח..?

מחקרים מראים שזוגות שמחדשים כל הזמן את הבחירה שלהם זה בזו - דרך מחוות קטנות, תקשורת פתוחה ורגעי חיבור, יוצרים קשר יציב ועמוק יותר מאשר זוגות שנשארים יחד ופועלים מתוך הרגל בלבד.

השבוע נשאל את עצמנו:

האם אני עדיין בוחר/ת בבן/בת הזוג שלי כל יום מחדש?

האם אני משקיע/ה בחיזוק האהבה, או פשוט "נשאר/ת כי ככה זה"?

אולי זה זמן טוב לעשות מחווה קטנה שמזכירה לנו ולבן/בת הזוג שלנו שאנחנו כאן כי אנחנו רוצים להיות ולא כי אנחנו חייבים.

בהצלחה!